בובה גילי – סיפור מאת אסתי פישר היים
הסיפור “בובה גילי” נכתב לסטודנטים שלומדים ©פסיכותרפיה מעשית (תרפיה באימון).
רוב הלימודים, כ-99% מהם – נעימים, כיפיים ומענגים. אבל יש נושא אחד שאינו קל לעיכול, והוא : הפחד מהמוות.
קשה לנו לחשוב על מוות, לדבר על זה, לדסקס, ובוודאי שלא קל להתמודד עם פחדי מוות של אחרים. אבל, מוות הוא תופעה טבעית – בדיוק כמו החיים עצמם.
כמובן שמאמנים-תרפיסטים אינם עובדים עם לקוחות שהם חולים נפשית או פיזית. אנחנו עובדים רק עם אנשים בריאים בנפשם ובגופם: אנשים שקשה להם, שיש להם מועקות, שיש להם תקופה “רעה” או מצב רוח רע. ועם זאת, תרפיסטים צריכים להיות מסוגלים להכיל חששות של לקוחות, מחשבות לא נעימות, וגם את הפחד מהמוות.
האתגר הספרותי :)) שהצבתי לעצמי היה לספר על מוות של בובה, אבל להאניש (מלשון “אנושי”) את הבובה כך שעדיין נוכל לחוות את העצב, למרות שמדובר בחפץ דומם, ב-בובה….
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בובה גילי
סיפור אקזיסטנציאלי למאמנים-תרפיסטים, מאת אסתי פישר היים
בובה גילי ישבה על הרצפה הקרה והרגישה שהישבן הוורוד שלה קופא. הקור חדר דרך עור הפלסטיק שלה והחליק אל מתחת לשמלה הצהבהבה החמודה שלה. השמלה הדקה הייתה מעוטרת בפרחים אדומים זעירים שמרחוק נראו כמו סתם נקודות אדומות על שמלה צהובה של ילדה קטנה.
העיניים הנוצצות היו תכלת נקייה ובמרכז כל עין בהקה נקודה לבנה. הריסים השחורים שיד אמן ציירה על כל עפעף היו ארוכים וסמיכים. הם בכלל לא היו כמו של ילדה קטנה ובטח לא ילדה אמיתית. בכל זאת אנשים שנכנסו לבית התפלאו לראות ילדה קטנטנה יושבת בשקט על הרצפה החשופה בפינת החדר בלי שאיש ישים-לב אליה.
תמר עלתה עם בובה גילי לאוטובוס ואיש אחד קם ונתן להן לשבת. “כל-כך קטנה”, הוא אמר בחיבה. תמר שמחה שאנשים אוהבים את גילי וחייכה. היא חייכה בגלל שהיא לא הבינה איך אנשים יכולים לחשוב שהבובה שלה היא תינוקת. לבובה גילי היו תלתלים בלונדיניים של גברת שיצאה מהמספרה, שפתיים אדומות כדם, פשוקות בחיוך קבוע, וריסים מצויירים על העפעפיים. חוץ מזה הייתה לגילי קרחת קטנה באמצע הראש כמו כשעושים ניתוח. פעם, מזמן, אימא של תמר הייתה מוכרחה לגזור קווּצת שערות מאמצע הראש של גילי כי נתקע שם מסטיק של איזו ילדה לא נחמדה.
בירידה מהאוטובוס תפסה תמר את יד ימין של גילי, והגוף של הבובה נותר תלוי כלפי מטה. “אוי!” נמלטה צווחה מנוסעות שעקבו אחרי הילדה והתינוקת שלה. תמר שילחה לעברן חיוך גדול. אחר כך הניפה את בובה גילי באוויר, רגליים למעלה וראש למטה, ולבסוף יישרה את גילי והדביקה לה נשיקה על הלחי המאוד ורוּדה שלה.
בובה גילי, שהיה לה די נוח באוטובוס בחיק תמר, ושכמובן נרדמה תוך כדי נסיעה, התעוררה עכשיו ובבת-אחת פקחה את עיניה. המנגנון החשמלי בפופיק שלה התחיל להשמיע ציוצים של אי-נחת. תמר חיבקה אותה והבובה נרגעה. לא היה לה מושג לאן הן הולכות אבל היא ידעה שתמר לא תעזוב אותה ולא תשאיר אותה לבד במקום זר. להישאר לבד במקום זר זו חוויה די מפחידה למי שאף פעם לא הולך לבד לשום מקום.
תמר צעדה בביטחון ובובה גילי שָבה לשלוותה ונמנמה בזרועות הילדה שלה. היא התעוררה כשתמר התנשפה במעלה המדרגות של בניין גבוה.
הן טיפסו לקומה החמישית של הבניין. אימא של תמר לא הרשתה לבתהּ להשתמש במעלית בלי מישהו מבוגר לצידה, ולתמר לא היה אכפת לעלות שישים מדרגות ברגל. כשהגיעו לקומה החמישית הן דפקו על הדלת של דירה מספר תשע, ושושי, ילדה שבובה גילי הכירה היטב, פתחה את הדלת.
שושי שמחה לראות את תמר ואת גילי. היא צחקה ומחאה כפיים וחיבקה אותן. שושי הייתה ילדה חמודה ועליזה. גילי ידעה ששושי אוהבת אותה כי שושי תמיד ביקשה מתמר רשות לסרק לה את השערות והיא הייתה עושה זאת בעדינות ובמומחיות והשתדלה תמיד להסתיר את הקרחת הקטנה של גילי בין התלתלים.
חוץ משושי היו כאן עוד שלוש ילדות אורחות. שתיים מהן היו מהכיתה של תמר, ותמר התחבקה איתן, וגם בובה גילי שמחה לקראתן. הילדה השלישית למדה פעם עם תמר אבל הן כבר מזמן-מזמן לא היו חברות. זאת הייתה הילדה הלא-נחמדה שהחביאה פעם מסטיק בשערות של גילי. תמר הופתעה לפגוש אותה אצל שושי אבל לא אמרה דבר. היא רק הושיבה היטב את בובה גילי בפינת הספה והצטרפה אל הילדות האחרות שיצאו למטבח.
גילי זכרה היטב את הילדה הזאת אבל השתדלה לא לחשוב עליה. לפי הרעשים והקולות היא ידעה שהבנות זוללות דברים טעימים. אחר כך היא שמעה אותן שרות שירי יום הולדת וצוחקות.
היא נמנמה על הספה אבל פתאום באו לה מחשבות מטרידות: מה אם הילדה שלה, כלומר תמר, תגדל ולא תרצה אותה יותר … מה אם היא תמסור אותה לילדה אחרת וזאת תניח לשמלה הצהובה שלה להתלכלך או להיקרע … בעצם, זאת הייתה שמלה של תמר. היא לבשה אותה כשהייתה תינוקת ואחר כך אימא של תמר הלבישה אותה לגילי. מה אם הילדה החדשה תתלוש לה יד … היא אף פעם לא תשכח את הילד שפעם בא לבית שלהן וניקר לה בעיניים עם עפרון עד שפתאום תמר ראתה מה הוא עושה וצעקה עליו שיפסיק. מה אם תמר תשמוט אותה בטעות והיא תיפול מהאוטובוס בדרך הביתה. מה אם שוב פעם יידבק מסטיק לשערות שלה ויצטרכו לגזור לה עוד תלתלים …
גילי ישבה ממש בשקט במקום שבו הניחה אותה תמר, אך המחשבות בראשה המשיכו להתרוצץ: אם אלך לאיבוד, תמר תהיה עצובה. אולי היא אפילו תבכה כי היא לא תמצא בובה חדשה שנראית בדיוק כמוני. הבובות החדשות בחנות הצעצועים נראות לגמרי אחרת. ואם היא כן תמצא בובה כמוני, אולי אימא שלה תגיד שהיא כבר גדולה מדי או אולי תמר בעצמה לא תרצה בובה ותעדיף משהו אחר. למשל, מצלמה או אופניים. אחרי כמה זמן תמר תשכח אותי ויהיו לה עיסוקים אחרים. הרי תמר גדלה כל כך מהר. פעם תמר הייתה יותר קטנה ממני, ממש פיצפונת, ועכשיו…
הילדות חזרו מהמטבח עם שאריות ממתקים עבור גילי.
הן האכילו אותה בקרם מעוגת השוקולד וטפטפו לה מיץ מתוק ודביק לתוך החור שבאמצע השפתיים האדומות המחייכות. כשגילי הייתה חדשה היה לה שָם מוצץ קטנטן, אבל הוא נעלם מזמן ורק החור נשאר. גילי הביטה בילדות בעיני תכולות פקוחות וטעמה הכול בלי להשמיע הגה. רק אם היטו אותה עם הראש למטה היה המנגנון, שמחובר מבפנים לבטן שלה, מצייץ …
“תשחקו איתה בעדינות,” ביקשה תמר, ומחתה את סימני השוקולד משפתיה של גילי. היא הניחה לבנות להשתעשע עם התלתלים הזהובים של הבובה והתבוננה בהן בסבלנות כאשר כל אחת, בתורה, חיבקה את גילי כשראשה כלפי מטה וקיבלה מהבובה ברכת ציוץ. רק הילדה ההיא, הלא-נחמדה, לא נגעה בגילי ולא טיפלה בה.
במהרה פנו כל הילדות לחדר של שושי וגילי נשמה לרווחה. היא אהבה להיות בשקט והטיפול של כל הבנות יחד היה קצת מלחיץ עבורה. לפתע חזרה הילדה ההיא אל הספה. היא תפסה את גילי בשערות ויצאה אתה אל המרפסת. “בגללך תמר לא רוצה להיות חברה שלי,” היא אמרה אל הבובה, ובתנועה מהירה וחזקה העיפה אותה לאוויר.
בובה גילי התעופפה מטה, חולפת על פני חמש קומות, מצייצת מהבטן ציוצים קטועים, מרעידה את עלי העצים הגבוהים שליד הבית, ומבהילה ציפורים שקיננו על אדני החלונות. במרפסת הקומה השנייה היא הספיקה לראות ילד קטן אוכל בננה.
היא פגשה את הרצפה ב”בום” עמום. האספלט היה קר והשמלה התלכלכה. המחשבות שלה התפזרו לכל עבר והמנגנון המצייץ התפרק, אבל השפתיים שלה נשארו מחוברות בחיוך יפה. היא לא הרגישה שום כאב. בובה גילי אספה את עצמה כדי שהילדה שלה לא תהיה עצובה כשתמצא אותה. היא ידעה שתמר לא תשכח אותה.
************
מוקדש לפנינה בסכס ז”ל שלא ידעה רוע מהו.
אסתי פישר היים, מחברת הספרים:
זריחה פתאומית – אוסף סיפורים, הוצאת ידיעות אחרונות 1996
פתאום הבנתי – הדרך לאינטליגנציה אינטואיטיבית, ספר עיון, הוצאת דיונון 2004
הערות של המחברת
בקצרה: הסיפור מאיר ומעיר את החרדה הקיומית הטבועה בנו, בני האדם, וגם שופך זרקור על שאלות כמו: מה משמעות הקיום, מה זה לחיות / למות …הסיפור גם נוגע בשאלת היחיד מול החברה… ובשאלה: מה גורם לאדם להיות “רע” …
על תהליך הכתיבה
רציתי לכתוב סיפור שירפא את הזעזוע שחוויתי עם מותה המוקדם של פנינה בסכס ז”ל, אישה מיוחדת, אמנית ויוצרת, ידידה שלי מימים עברו. ומעבר לזעזוע על מותה, היה לי חשוב להנציח אותה ואת תמימותה, את הייחודיות שלה כאדם וכאישה, לפחות עבור עצמי. באמצעות הסיפור, היא המשיכה לחיות בתודעתי וזה שימש לי נחמה פורתא.
הסיפור כתב את עצמו … הוא התחיל עם התמימות של פנינה והוביל את עצמו אל הסוף הידוע.
לא יכולתי לכתוב על אדם, על אישה, ולכן כתבתי על בובה. אבל, זאת איננה סתם בובה; זאת בובה ש”יש לה ילדה” ולכן היא כמעט-ילדה-אמיתית.
הגדרת עצמנו דרך השייכויות שלנו היא נטייה שקיימת בכולנו, ובדרך כלל איננו מודעים לכך. פנינה הייתה אדם של עצמה. אף שהייתה בת זוג ואימא לבת, ובת לאמה, היא הייתה עצמאית במחשבה וברוח. לא השתלבה במסגרות ולא “השתייכה” לדבר או לאיש.
אגב, זה לא הסיפור הראשון שכתבתי בהשראתה של פנינה. בספר “זריחה פתאומית”, אוסף של סיפורים קצרים שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות ב- 1996, יש סיפור נוסף שכתבתי בהשראתה. באותה עת שכתבתי את הסיפורים שמופיעים בספר, פנינה עדיין הייתה בחיים אבל היא הייתה בארץ ואני גרתי בארה”ב ולא התראינו. הסיפור ההוא אינו קשור לפנינה אלא פשוט נזכרתי בה והיא שימשה לי השראה.
הסיפור מתחיל עם התמימות והתום של הבובה שנחה בבטחה בזרועות “הילדה שלה”, הן באוטובוס והן במעלה 60 המדרגות אל הבית של שושי. גם אחרי שהיא מגלה את “הילדה ההיא” בבית של שושי, לא עולה במוחה חשד והיא לא דואגת שיקרה משהו רע.
את טיב היחסים הבין-אישיים אנחנו תמיד מגלים דרך ההתנהגות. אין לנו דרך אחרת לדעת מה מישהו אחר מרגיש, למעט באמצעות פענוח ההתנהגויות שלו. הילדה שחשה חיבה אל הבובה מסרקת אותה ואף מנסה להסתיר את הקרחת הקטנה בראשה של גילי. לעומתה, “הילדה ההיא” לא מתקרבת אל גילי ולא נוגעת בה.
כשהופכים את הבובה היא משמיעה ציוץ לשמחת ליבן של הבנות, והאם לא כך בחיים האמיתיים? אנשים מכופפים את זרוענו על מנת לקבל מאיתנו מה שהם רוצים מאיתנו.
למה “הילדה ההיא” לא אהבה את בובה גילי? איני בטוחה. יש אנשים שלא מסוגלים ליהנות כשכולם נהנים או הם לא מסוגלים לפרגן להנאה של אחרים. ה”נקמה” בילדה הזאת היא שאין לה שם. לאורך הסיפור היא נקראת “הילדה ההיא”: נקמה ספרותית קטנה.
לעומת זאת, תמר “משוייכת” אל גילי ועבור גילי היא “הילדה שלי”. יש כאן הדהוד לעונג שאנחנו חווים כשמישהו קרוב לנו רואה בנו את “האיש/ה שלו”. אנחנו לא רק אוהבים לשייך לעצמנו אנשים אחרים: “זאת הבת שלי”, “זה הבן זוג שלי”, אנחנו גם אוהבים שמישהו קרוב לליבנו רומז על שייכות שלנו אליו.
במעופה מטה, הבובה גילי נתקלת בטריוויאליות של החיים: ילד שאוכל בננה. החיים ממשיכים גם כשקורה משהו נורא למישהו אחר.
הבובה מתפרקת אבל חיוכה נשאר. אני מאמינה שהאופן בו נפגוש את מותנו אינו חייב להיות מלא פחד ויגון. אפשר למות עם לב מתוק. בעיקר, אם מצליחים לקבל את המוות כעובדה. אין טעם להילחם ברעיון המוות. המוות הוא חלק מהחיים.
והערה אחרונה מתייחסת לוויכוח עתיק-היומין על גוף ונפש: האם מדובר בשתי מהויות נפרדות או במהות אחת כוללת. אני נוטה להאמין שגוף ונפש הם אחד. בסופו של דבר, סביר שכל תחושה, מחשבה, חוויה – יש להם ביטוי פיזיולוגי-נוירולוגי. ואולי כמו שציין דקרט: המיזוג של גוף ונפש הם במוח. בהעדר מוח – נהיה כבובות.
לבובה גילי יש מוח מכאני שיודע לצייץ. מה המרחק ומה בדיוק ההבדל בין מוח כזה למוח של יצור אנושי או יצור חי אחר? האם הבעיה של בובה גילי היא שאין לה “נפש” או שאין לה מוח שמסוגל לחשוב ולהרגיש? האם סביר או לא סביר שהאטומים בעור של בובה גילי חווים איזה דבר?
*******************
> סילבוס של הקורס פסיכולוגיה חיובית אונליין
לכל שאלה – השאירו לנו הודעה ונשמח לחזור אליך
הודעה במייל: icu3333@gmail.com
בטלפון: 03-6488108
תמיד בעדך,
אסתי פישר היים
– – – – – – – – –
קישורים – מכללת iCU אונליין קולג’, לימודי קואצ’ינג ומנטורינג
קבוצות פייסבוק של iCU
2. קואצ’ינג לחיים טובים בשיטת ©אינטליגנציה אינטואיטיבית
———————–
© כל הזכויות שמורות לאסתי פישר היים ומכללת iCU אונליין קואצ’ינג
תגובות
אולי ימצא חן בעיניך גם
מדיניות פרטיות
18 תזכורות אישיות ברוח פסיכולוגיה חיובית
